יהודים השמרו לנפשותיכם! מזימה של הגויים!

הקיץ של האהבה
בארץ כולם היו אז שיכורים מהאופוריה של מלחמת ששת הימים. אמנים ולהקות שרצו להופיע כאן, נדחו בתירוצים שונים של הפוליטרוקים. לישראל היה אז פיצול אישיות: מצד אחד היינו "מערביים" עאלק, בני חסות של ארה"ב, אבל מצד שני, מהבחינה המנטאלית והאידאולוגית, היינו סניף קטן של רוסיה הקומוניסטית. בעצם, כשחושבים על זה, אנחנו עדיין כאלה.בזמן שרבין ופרס יצאו במחולות עם חנן פורת וזבולון המר, העולם רקד ריקוד אחר. בשכונה של סן פרנסיסקו, בשם הייט אשבורי, התחילה מהפיכה תרבותית שתשאיר את חותמה על תחומי חיים רבים וחשובים למשך כמה עשורים, אם לא יותר.

הקיץ של 1967 ידוע בתור the summer of love. מאה אלף היפי'ס גדשו את הייט אשבורי פארק במחאה חברתית ופוליטית. במקביל נערכו הפגנות דומות גם בערים אחרות בארה"ב ובאירופה. אבל סן פרנסיסקו הייתה המרכז של המהפכה: כור היתוך של מוזיקה, סמים פסיכוטיים וממכרים, חופש מיני, קומונות, ביטוי קריאטיבי ופוליטיקה. למה נזכרתי בזה פתאום? גם כי אני מוצא את עצמי חושב על מה שהיה, וגם כי השם הזה: "הקיץ של האהבה" הביא אותי לחשוב שמה שקורה בארץ בזמן האחרון והקרוב, אולי ייזכר בתור

הקיץ של...
אתם יכולים להשלים את המשפט ולהוסיף בסופו את המילה המתאימה לדעתכם: "הכיף", "ההתלבטות", "ההגשמה", או: "הטלפון מהבנק". אני לא רוצה להשוות בין הקיץ של 67', בסן פרנסיסקו, לזה של 09 כאן, כי אין, אין מה להשוות ביניהם. מה שמשותף הוא רק משחק המילים, או אולי יותר מזה. אתם תגידו. משהו קורה בריבוע הדמיוני והלא סימטרי הזה של: אצטדיון רמת גן- פארק הירקון- גני התערוכה- נמל תל אביב (עם גרורות בבארבי ובזאפה), ששווה התייחסות, ואני לא מתכוון רק לקניית כרטיסים ובדיקת המלאי של ניירות הגלגול. לאט לאט, מבלי שנרגיש, נהיינו מדינה מתוקנת. מי זה "נהיינו"? זה אתם, אני, הילדים שלנו, החברים שלנו והבן שלהם, כולו בן חמש עשרה, שפתאום מוריד לכם כאפה בהופעה של ה"דרים".

היה, או חלמתי חלום
אחד הדברים המבאסים בחלומות, זה שהם נגמרים, ואז באה ההתפכחות. ולפעמים היא כואבת. והקיץ היא תכאיב במיוחד למי שהכסף לא עובד בשבילו, אלא להיפך, אבל רוצה לראות, טוב, לא את כל, אבל לפחות חלק, מה חלק, את רוב, ההופעות הרבות שהגיעו, מגיעות, ויגיעו לארץ, ומגיעות לנו, אחרי שנים של חסך. ולמה תכאיב? כי לכל חודש יש התחלה ואמצע, ובאחד מהם יורדת הוויזה, ואיתה אנחנו נוחתים לקרקע. המתמטיקה של מחירי הכרטיסים לא משקרת: חמש מאות ועוד חמש מאות שווה: מינוס אלף. וזה עוד לפני ה"קייזר צ'יפס", "קלקסיקו" (קלקסיקו!), מדלן פירו ו"קולדפליי". כן, אני יודע, קולדפליי, אבל הם באים ממש עד פתח הדלת, לא נלך? אתם הולכים?

מונוקרייב, שעושים הרבה דברים טובים, מתחזקים בין השאר, לוח הופעות של אמנים מחו"ל בארץ. לראות ולא להאמין. הופעה רודפת הופעה, והלוח צפוף, עד אוקטובר, וגם כמה חודשים לאחור. מה קורה פה? אם הייתי פרנואיד, הייתי אומר שמישהו החליט לסמם, לשכר אותנו, כדי שנרגיש טוב, ונהיה מטושטשים, נסתובב עם חיוך אווילי על הפנים וחוצמזה לא יעניין אותנו כלום. כמו נרקוזה לפני ניתוח, רק שחסרים מרדימים טובים בארץ וחלק מאלה שישנם, נוטים להירדם במשמרת. אבל אני לא (פרנואיד), והקולות שיחידים שאני שומע, יהיו אלה של מדונה כשאהיה בהופעה של Faith no more ו- Dinosaur Junior או הצלילים של LCD sound system ו-MGMT, שיגיעו מגני התערוכה לפארק כשאהיה למחרת בהופעה של מדונה. מטורף, לא? כמה חבל שעוד לא המציאו את הגיזמו שיאפשר לי להיות בשני מקומות בבת אחת.

יש כמה אנשים שאומרים שזה לא נורמלי, אחד מהם הוא מנהל הבנק שלי (אבל ללאונרד כהן הוא ילך בעצמו, טוב נו, יש מבצע לעובדי הבנק ואשתו חברה ב"חבר"). אני דווקא חושב שזה לגמרי נורמלי. למי שגר בחו"ל זה דווקא טבעי. רק ששם במקום ללכת לאוזן בר, הולכים לאיזה מקום קטן בדאון טאון, ושם, במקום הבנות נחמה, מופיע ג'ף בק. יחי ההבדל הקטן.

Ars longa, vita brevis. Sic transit gloria mundi
בחו"ל עכשיו זו עונת הפסטיבלים, ובכל פינה יש איזה מיני וודסטוק. לא נהייתי דובר לטינית או רומית עתיקה, אבל לא יכולתי שלא להיזכר בשני פתגמים. האחד, של היפוקרטס: "האמנות מאריכה ימים, החיים קצרים, (כשקית' אמרסון הצעיר, היה בלהקת ה"נייס", היה להם אלבום בשם כזה), והשני: "כך חולפת תהילת העולם". למה נזכרתי בשני הפתגמים? כי ראיתי את רשימת האמנים בפסטיבל בשם Latitude. (כמה אירוני השם שלו: "מרחב תמרון" )
אתם יודעים, אפשר ללמוד הרבה על החשיבות ועל הרלבנטיות של אמן, לפחות בעיני מארגני הפסטיבל, מהמיקום שלו ברשימת המופיעים. אז אחרי "הד ליינרס" כמו ,"פט שופ בויס" וניק קייב, וגם גרייס ג'ונס (גרייס ג'ונס?) ורג'ינה ספקטור, שהיא אחלה, אבל בכ"ז, וגם אחרי ה- Doves וה- Editors, רק אחריהם, אפשrר למצוא את ה- Pretenders. מה אומר ומה אדבר. כן, אני יודע שגם גלי, אורית, נועה, עוזי ועוד כמה אנשים טובים יזילו דמעה. הסטה לה ויסטה. (זה לא שיר של קלקסיקו? ). אז אני הולך לשמוע משהו שמתאים לנסיבות, את כריסי שרה Thin line between love and hate. אולי לא הכי טוב ברפרטואר, אבל כל שיר בינוני שלה, טוב בעיני מאחד הטובים של לא מעט מההרכבים שמופיעים לפניה ברשימה ועל הבמה.

שיהיה לכם אחלה "קיץ של...", שתספרו עליו לנכדים שלכם.