יום שישי, 24 בדצמבר 2010

רון ווד. ממשיך להתגלגל



רון ווד אף פעם לא היה אצלי על הרדאר. אבל הוא הצליח להפתיע אותי בחודש האחרון, שוב ושוב. קראתי ביקורת טובה על אלבום הסולו האחרון שלו, וצירפתי אותו לכמה אלפי השירים שעל הנגן שלי. בינינו, ככה אני שומע את רוב המוזיקה שלי היום: בדרך מכאן לשם, במכון הכושר, או במכונית. לא זוכר מתי ישבתי מול הרמקולים בבית וממש האזנתי לאלבום מההתחלה ועד הסוף. את אלבומים המגיעים אלי לצורך סקירה בעיתונות, אני תוחב לכונן המחשב, ומקשיב להם תוך כדי כתיבה. כך שברגע שהעליתי את האלבום של ווד לנגן, פשוט שכחתי ממנו.

אבל מכיוון שהנגן הנייד שלי מכוון ל- Shuffle play, הוא זה שקובע בשבילי, מה יהיה השיר הבא שאשמע, באופן אקראי לחלוטין. וכך קרה שפתאום שמעתי שיר לא מוכר ומפתיע, מלא גרוב, גיטרה מפתה וקול מעניין, לא יפה מדי, לא מישהו שהכרתי, אבל מושך תשומת לב. הצצתי בנגן: רוני ווד, קטע מהאלבום I feel like playing.

או קיי, חשבתי, הצליח לו שיר אחד. אבל אחרי שעה, זה קרה פעם נוספת, עוד שיר חדש תפש לי את האוזן. זה שוב היה הוא. כשזה קרה בפעם השלישית, הבנתי שיש כאן משהו מיוחד. בפעם הרביעית, החלטתי לקחת את הדיסק, ולהקשיב לו מההתחלה ועד הסוף.

רון ווד תמיד היה בשבילי: 'ההוא שהחליף את מייק טיילור'. אבל הוא כבר סוגר שלושים וחמש שנים בתור אבן מתגלגלת. מה שאומר שהייתי צריך לקחת אותו ברצינות כבר מזמן.

חוץ מזה שהוא ב'סטונס, מאמצע שנות השבעים, ידעתי שהוא היה ב- Faces עם רוד סטיוארט, שכנראה גם חולק אתו את אותו מעצב שיער, אבל כשהתחלתי לחפור קצת, גיליתי כמה דברים חדשים. הקריירה המוזיקלית של רוני -רונלד- דייוויד- ווד, התחילה בכלל אצל ה-Birds, כשניגן שם בשישה מיתרים, עוד ב-64'. אחרי זה הוא היה בלהקה בשם Creation במשך כמה חודשים. ה'קריאיישן' האלה, היו אחת ההחמצות של הסיקסטיז. הגיטריסט שלהם, אדי פיליפס, היה הראשון לנגן בגיטרה עם קשת של כינור (עוד לפני ג'ימי פייג') ופיט טאונסנד רצה אותו כגיטריסט נוסף ל"מי". הם היו לא פחות טובים מכמה להקות של התקופה, אבל התפספסו. ווס אנדרסון כלל את שירם makin' time בסרטו "ראשמור" ב-98'.

אחרי זה, רון ווד הצטרף להרכב של ג'ף בק, והשתתף בשני האלבומים הטובים של הגלגול הזה עם רוד סטיוארט: Truth ו- Beck-ola. בוודאי היה מתסכל לנגן כינור שני לאחד הגיטריסטים הטובים בסביבה, וההרכב התפרק, ממש לפני שהיה אמור להופיע בוודסטוק.

כמה חודשים אחרי זה, סטיב מאריוט עזב את ה- Small Faces (כדי להקים את Humble Pie) וחברי ההרכב הנותרים, רוני ליין, קני ג'ונס ויאן מקלאגן, צירפו את רוד סטיוארט ורון ווד ללהקה, שהשמיטה את ה- Small והפכה ל-Faces. מלהקה של Mods בסגנון סיקסטיז פסיכדלי, הם הפכו ללהקת רוק מחוספסת, שהשפיעה על ה"סקס פיסטולס" ועל כמה הרכבי p אנק אחרים. הם הקליטו כמה אלבומים והחזיקו מעמד חמש שנים, עד שלרוד סטיוארט התחשק לנסות לעשות את זה סולו. רון ווד היה מיודד עם קית' ריצ'רדס, אתו הופיע בהרכב צדדי בשם "הברברים החדשים"- וכשמיק טיילור עזב את הסטונס בגלל סגנון החיים שלהם, המסיבות הבלתי נגמרות והחיכוכים עם ריצ'רדס- הסטונס החלו לעשות אודישנים לממלא מקום. בין השאר, הוצע הג'וב גם לג'ף בק, אבל כשהוא סירב, זה הפך להיות מכרז מכור- (התסרוקת בטח הוסיפה לו נקודות), ורון ווד הפך לאבן מתגלגלת.

במשך כל התקופה שלו עם הסטונס, ווד הוציא אלבומי סולו והשתתף בפרויקטים על ימין ועל שמאל, עם: בי.בי קינג, קלפטון, דייוויד בואי, בו בידלי, אריתה פרנלין, דונובן, ה"בנד" ובוב דילן. לא מזמן הוא ניגן עם ג'רי לי לואיס, את שיר הנושא מאלבום הקאמבק שלו: Mean old man.

ווד מנגן ב'סטונס' בגיטרת סלייד, לאפ ופדאל סטיל; באלבומים ועל הבמה, הוא מחליף תפקידים עם ריצ'רדס- ופעמים רבות מיטשטש ההבדל בין הגיטרה המובילה וגיטרת הקצב. לא פעם הוא מגוון עם גיטרה בס. גם באלבום הסולו החדש שלו, כמו בקודמיו, הוא מנגן במגוון כלים.

האלבום נפתח בשיר: why you wanna go and do a thing like that for שכתב ווד בשיתוף עם קריס קריסטופרסון. "היה לי רעיון לשיר, אבל לא הצלחתי לסיים אותו. יום אחד נתקלתי בקריס קריסטופרסון" - מספר ווד - "ואמרתי לו: בחייך, כתוב לי איזה בית". וכאן ווד מחקה את קולו הנמוך של קריסטופרסון: "אתה רציני, נכון? אז בוא מחר ויהיו לך שני בתים". כמצופה, השיר הוא קאנטרי רוק נינוח, עם כמה פראזות בלוזיות שווד משחיל בין הבתים.

השיר הבא, sweetness my weakness הוא רגאיי שנכתב, כמו מחצית משירי האלבום יחד עם ברנרד פאולר, זמר סשנים מעולה בזכות עצמו. הבא אחריו, Lucky man, הוא רוקר שנכתב עם אדי ווידר ובוב רוק. הבלוז מגיע בטרק הרביעי, I gotta see, בו פאולר שר קול שני. Thing about you, מתחיל עם ריף שיכול לפתוח שיר של הסטונס, אבל מי שאחראי לסולו, הוא בילי גיבונס שמביא לקטע את החספוס של ZZ Top. באמצע האלבום, ווד והחברים עושים ביצוע אנרגטי ל- Spoonfull של ווילי דיקסון במקצב פאנקי. I don't thik so, הוא עוד שיר שיכול לשכנע את ג'אגר-ריצ'רדס לכלול יותר שירים של ווד באלבומי הסטונס. "100%" הוא שמו של השיר הבא, עוד רוקר קליט. אמנם שלושת השירים הסוגרים את האלבום, הם כבר לא מאה אחוז, אבל בסך הכל, ווד עשה כאן עבודה טובה, ומה שלא פחות חשוב, כמו ביתר אלבומיו, (והיו לו לא פחות מעשרה כאלה עד היום), שעם חלקם עשיתי היכרות בימים האחרונים, מורגש שכל המעורבים, ביניהם הפעם גם Flea על הבס ו- Slash בגיטרה, ג'ים קלטנר ובובי וומאק - פשוט נהנו מכל רגע.

האלבום הזה הוא גם הראשון שווד הוציא אחרי הבלגאן בחייו הפרטיים: ב-2008 הוא נפרד מאשתו (מזה עשרים וחמש שנה) השנייה, אותה עזב בשביל אחת, אקטרינה איבנובה. ווד, אז בן ששים ומשהו, פגש את הבלונדינית בת התשע עשרה ומשהו, במועדון. הוא נכנס ויצא ממכוני גמילה כדי לטפל בבעיית האלכוהוליזם שלו, אבל לפני שנה הוא נעצר והוזהר באופן רשמי, עקב "סכסוך משפחתי", שבעקבותיו נפרד מאקטרינה. היא סיפרה שמדי יום שתה ליטר אלכוהול לפחות, הסניף 'קוק' ועישן כחמישים סיגריות בשעות המעטות בהן היה ער. מה שלא מפריע לו להיות גם צייר מוערך; חלק מעבודות העיצוב לשו הפכו להדפסים על גבי קו אופנה- והוא גם בעליה של גלריה לונדונית בשם Scream

ההנאה מהאלבום הושלמה, כשגיליתי שהוא גם מגיש תכנית שבועית בתחנת רדיו בשם Absolute Classic Rock. יש לא מעט אמנים שמגישים תכניות מוזיקה רדיופוניות, אבל רון ווד עושה את זה בסטייל: הוא יושב באולפן עם גיטרה אקוסטית ומנגן 'אינטרו' מאולתר לכמה שירים, שהם בדרך כלל סטנדרטים של בלוז, ג'אז, רוקאבילי ורוקנרול; בנוסף, הוא מארח חברים באולפן, כמו 'סלאש' שוב, שווד מספר שהוא זה שלימד אותו לנגן גיטרה...התכנית משודרת במוצאי שבתות, וזמינה כמובן ברשת. מאמצע ינואר ווד יגיש אותה ארבע פעמים בשבוע. הקשבתי לכמה שידורים, וממש כמו אלבומו האחרון, אפשר היה לקרוא לה בשם: I feel like playing.

אין תגובות: