עדיין משוגע עליו, אחרי כל השנים האלה

הופעות ענק הן קצת כמו טיסה לחו"ל, והאצטדיון - ממלא את תפקיד שדה התעופה. לפני הטיסה (וגם אחריה) אתה מבזבז שעות בפקקים, מגיע למקום, מחפש את השער הנכון, תופס את המושב שלך- ומחכה להמראה. בהופעות כאלה, כגודל האצטדיון, כך גם הציפיות. יש מין הסכם בלתי כתוב בין האמן לבין עשרות האלפים שבאים לראות אותו: מצד אחד, אנחנו: נשלם הון תועפות על כרטיס, נשתרך שעות בדרכים, נזיע כמו בסאונה, נקנה כוס מים או בירה במחירים מופקעים - ורובנו ניאלץ להסתפק בלצפות בך רק באמצעות מסך בגודל בינוני; מצד שני, אתה - תיתן לנו תמורה מלאה לכרטיס, תנגן את רשימת השירים הפרטית של כל אחד מאתנו - ולא תשכח להגיד לנו כמה אנחנו נפלאים ושכזה קהל חם עוד לא היה לך. ביום חמישי בלילה, פול סיימון ענה על הציפיות האלה באופן חלקי. סיבובי הופעות גדולים, כמו זה שהסתיים בר"ג, ממילא אינם מאפשרים יותר מדי חופש וגמישות: סדר השירים קבוע מראש, מתוזמן עם התאורה והאפקטים בדיוק של שנייה. מדובר במכונה משומנת, שהאלתור היחידי שהיא מאפשרת - וגם זה עד לגבול מסוים - הוא סולו גיטרה, פה ושם. זה- ושינוי שם העיר הרלבנטית, בקריאה ההכרחית: "ערב טוב ...!"

אם לחזור למוטיב הטיסה, אז זו של פול סיימון יצאה באיחור, אחרי המתנה ארוכה על הקרקע. היא המריאה באמת, רק כשעה לאחר שיצאה לדרך. עד אז, סיימון חימם מנועים בניוטרל, עשה לנו "טקסי" והסיע אותנו קצת על המסלול. אבל כשהוא נסק - הוא הגיע גבוה. לפול סיימון אין שיר אחד גרוע. יש לו קאנון מפואר של עשרות שירים מרגשים ומעולים. אין על זה ויכוח בכלל. אבל איזה מהם מתאימים לביצוע באצטדיון גדול ומנוכר, שמעל הבמה שלו מבצבצים שלטי ענק של רשתות השיווק ממתחם קניון איילון, שמנפצים לך את החלום ומחזירים אותך לאדמה – זו כבר שאלה אחרת.

אחד הדברים המאפיינים את היצירה של סיימון, היא היכולת שלו לספר סיפורים אינטימיים, לשזור מילים ומנגינה לפיסות חיים מרגשות. שירים שהקלו על דור שלם של אמריקאים את המעבר מהאקטיביזם המתסכל של שנות הששים, אל ההתבוננות הפנימית שאפיינה את שנות השבעים. הי, הבנאדם בעצם המציא את הדבר הזה שנקרא "סינגר סונגרייטר", שלמעשה רשום על שמו בטאבו. אף שיר שלו לא יכול להיות "נפילה", אם אתה מקשיב לו בבית; אבל הוא יכול ללכת לאיבוד, אם מבצעים אותו בקורקטיות, גם אם היא מקצועית לעילא, מול קהל ענק. עשרים אלף איש שלרבים מהם, השירים של סיימון מזכירים רגעים מההיסטוריה הפרטית שלהם - וכל מה שהם מקווים לו, זה שסיימון יעצור בכמה מהתחנות היותר משמעותיות של חייהם. מה כבר ביקשנו? קצת התחשבות בזולת. הרי זה הוא שכתב: "התקרה של אדם אחד היא הרצפה של אדם אחר", לא? אלא שהופעות מהסוג הזה, יותר משהן מפגש של אינטרסים, הן לפעמים ניגוד שלהם. פול סיימון התבטא לא פעם ואמר, שיש לא מעט שירים שכבר לא בא לו לשיר. "אני חש מיאוס" הוא אמר כשהתייחס אליהם. לחובב מוזיקה זה יכול להישמע כמו חילול קודש: מה כבר יכול להימאס בשיר של סיימון וגרפינקל? אבל כשמדובר באמן ששר את השירים כבר חמישים שנה, זה בהחלט הגיוני שחלקם כבר לא עושים לו את זה. בכלל, יוצרים לא אוהבים רק להתרפק על העבר ולהיות מזוהים עם שירים ישנים בלבד, אפילו אם מדובר בקלאסיקות ובפסקול של דור. אז בין 25 השירים שסיימון הפריח לאוויר המהביל של רמת גן, היו גם כמה מצוינים מאלבומו החדש והטרי, אלא שאלה חלפו מעל ראשי ההמון, כמו ה'צפלין' שריחף מעל לאצטדיון. קולו של סיימון השתמר מצוין, כאילו הוא לא עומד על סף גיל שבעים, אבל בכל פעם שהוא שר שיר לא מוכר, או בחר בשיר ידוע - אבל מינורי ואינטימי מדי לנסיבות האירוע - הורגשה נפילת מתח; זה לא היה בהסכם. ואז יכולת לראות אנשים משוחחים ביניהם בקול, קמים למזנון- ובאופן כללי מאבדים עניין.

לכן, אחרי יותר משעה שבה נצנצו לפעמים יהלומים כמו: Diamonds on the soles of her shoes, Fifty ways to leave your lover, Days of miracle and wonder, Slip sliding away, Hearts And Bones – היו גם פנינים כמו: Mother and child reunion, או

boy in the bubble The– שהשאירו טעם של החמצה קטנה. בין השירים, נראה שסיימון הפנים את 'טראומת הספינקס' של דילן, שעליה טחנו לו כאן בכל הזדמנות. נו טוב, כדי להיות יותר קומוניקטיבי מבוב, כל מה שצריך, זה מילים ספורות. אז סיימון קרא לנו "ידידיי", סיפר איך הוא נהנה בזמן הקצר שהתאפשר לו להיות כאן, ומה הוא מייחל לשלום - וקיבל מחיאות כפיים, כאילו מינימום הזמין להדרן את ארט.

אבל אז הגיע החצי השני של ההופעה. סיימון ושמונת הנגנים המולטי - אינסטרומנטליסטים המצוינים שלו ירדו מהבמה, במה שנראה כמו סיום מדי מוקדם שלה - והוא חזר לבדו, ופצח בצלילים המוכרים של The sounds of silence – שהרימו את התקרה שאין לאצטדיון. משם סיימון הפליג ל- Kodachrome האנרגטי, אותו שזר ב- Gone at last המקפיץ. מיד אחר כך הוא הביא לחלוחית עם קאבר מופלא ל- Here comes the sun של ידידו המנוח ג'ורג' האריסון, השתגע קצת עם Crazy love ורמז לנו שאו-טו-טו הוא מסיים, כי כבר Late in the evening. הוא ירד מהבמה כדי לחזור עם ביצוע סוחף של Still crazy after all these years – והזכיר לנו למה אנחנו עדיין אוהבים אותו לאחר כל השנים האלה – ואחריו נתן את:You can call me Al המלא בקטעי סולו חזקים, שהמחישו עד כמה מוכשרים המוזיקאים הרבים שעל הבמה, וגם כמה גדול באמת, הענק הקטן העומד במרכזה.

Boxer The האלמותי עורר את הקהל לשירת "לה לה ליי" ספונטנית בפזמון - ואז זה נגמר. נכון, היה יכול להיות מושלם, אם רשימת השירים הייתה טיפה אחרת. אבל ככה זה בחיים, כמו שאמר סיימון עצמו (בשירו: You're kind- שלא נכלל בהופעה):I like to sleep with the window open, and you keep the window closed