יום חמישי, 25 בספטמבר 2008

באנו לכייף


באמצע הדיסק החדש של איזבו הייתה לי לפתע תובנה: אין חדש תחת השמש, מה שהיה הוא שיהיה. וזו לא קטילה של איזבו. להיפך. אבל בשביל להסביר את עצמי, אני צריך לחזור חמש שנים לאחור. זה הזמן שחלף בין הדיסק הראשון של איזבו, The Fun Makers, לבין הדיסק הנוכחי. איפה הם היו ומה הם עשו במשך ההפסקה הארוכה הזו, זה עניין כבר לרשימה אחרת, אבל כשמאזינים לשני הדיסקים ברצף, מסתברים כמה דברים: 1) ההשפעות העיקריות שלהם לא השתנו: לד זפלין, מוסיקה ערבית, רד הוט צ'ילי פפרס, טריפונס. 2) ההלחנה השתפרה, וכמוה גם הנגינה והפקה (טוב, זה היה ממש גרוע אם הם היו דורכים במקום ולא מנצלים את כל הזמן הזה בשביל ללטש את היכולות שלם). 3) הדיסק הזה הוא ממש טוב. לא מושלם, אבל טוב +. נכון, אין בו פילרים, אבל כמו בחיים, יש בו שירים טובים יותר, כמו: Slow disco Morning Hero, וטובים פחות, כמו שיר הנושא - וחבל שאין בו יותר מהסוג הראשון. בהתחשב בזה שהדיסק הקודם יצא לפני כל כך הרבה זמן, אפשר היה בשקט לקחת שניים שלושה מהשירים היותר טובים שהיו בו, ולכלול אותם בדיסק החדש, מה שהיה הופך אותו ללא פחות ממעולה.. אם לחזור לתובנה שאתה פתחתי, מסתבר שלא הרבה השתנה במוסיקה במשך חמש השנים האחרונות, כי הדיסק הקודם של איזבו וגם הנוכחי, רלבנטיים היום באותה מידה. ואם להקצין את זה עוד יותר, אז הדיסק הנוכחי היה יכול לצאת לפני חמש שנים ולהשתלב בפסקול התקופה בלי שום בעיה. זה שאמנים עכשוויים מושפעים ממה שעשו לפניהם זה דבר ידוע, השאלה היא מה הם עושים עם כל ההשפעות האלה. במקרה של איזבו התשובה היא: רק דברים טובים. מהאזנה להאזנה מסתבר שרן שם טוב הוא כשרון שאין לנו כאן הרבה כמוהו, וששאר חברי הרכב משלימים אותו. אחד הדברים שבולטים במוסיקה של איזבו הוא שהם באו ליהנות. הרבה שמחה ואהבה למוסיקה נשפכות מהדיסק. וגם, מצד אחד הם מתייחסים למוסיקה שלהם ברצינות – ומצד שני, הם לא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות. יש בדיסק אווירה של כיף והרבה פאן. חוץ מזה, מי שמסוגל לחבר שיר בשם “Shawarma hunters”, מגיע לו פרגון...

אין תגובות: