יום שבת, 27 בספטמבר 2008

כיילב נובח Kings of Leon - Only by the night


מקובל לחשוב שהתפתחות היא דבר חשוב ליצירה מוזיקלית של זמר או להקה. אבל שמירה על סגנון מסוים היא לא תמיד דריכה במקום, והתקדמות היא לפעמים צעד מיותר הצידה. KOL עשו במשך הקריירה המהירה שלהם הרבה צעדים לכיוונים שונים, רק שכרגע זה נשמע יותר כמו אחד- לפנים- שניים - לאחור. הם התחילו לפני שבע שנים כלהקת גראז' רוק דרומית וכל העניין הזה של המוזיקה היה עבורם סוג של שחרור: את ילדותם העבירו שלושת האחים לבית פולוויל במושב האחורי של מכונית אביהם, כומר אוונגליסטי שלקח אותם לסיבובים בלתי נגמרים של הטפה לסגפנות ברחבי אמריקה. כשהם גילו את הרוק, הם אימצו את כל הקלישאות שבאות אתו: שיער ארוך, שפמים וג'ינס קרועים. המוזיקה שהם יצרו התאימה לתדמית: רוק ביצות מלוכלך ומחוספס, שהלם את קולו החורק והסדוק של האח כיילב. זה היה הסגנון שלהם ב- אי.פי. Holly roller novocaine ובאלבום הראשון Youth & young manhood. אבל כשהם ניסו לרכב על פר הפרא הזה ששמו רוקנ'רול, הוא התחיל להעיף אותם לכל מיני כיוונים: באלבום הבא Aha Shake Heartbreak הם כבר שידכו בין לינרד סקינרד, קרידנס וריי דייוויס והשפעות בריטיות נוספות, כיאה ללהקה שמוכרת יותר אלבומים באנגליה וניו-זילנד מאשר בארה"ב מולדתם. זה היה אלבום פתוח ומחושב יותר – והמצליח ביותר שלהם עד היום. בזה שבא אחריו Because of the times הם הפגישו את הפוסט-פאנק ('פ' דגושה) עם פרוגרסיב ויצא להם אלבום אפל משהו, או כמו שמישהו אמר: "זה כאילו שאלן פרסונס נתן לאחים אולמן את ספינת החלל שלו". מי שהביט למעלה, יכול היה לראות שמעל לראש שלהם, יוצקים כבר את תקרת האצטדיון. בשנה וחצי שעברו מאז אלבומם הקודם, Kings of leon השלימו את המהפך. האחים כיילב, ג'ארד ונתן פולואוויל, ובן הדוד מת'יו שינו פאזה: מלהקת ביצות מחוספסת הם נעשו הרכב שמוכר מיליונים. מלהקה שממלאת אולמות, הם הפכו למי שמופיעים לפני עשרות אלפים בכל הופעה: במשך תקופה ארוכה הם חיממו את "פרל ג'אם" ואת U2 וזה לא עשה להם טוב. פתאום הסיפורים הקצרים שהם נהגו לספר בשירים שלהם לא התאימו לבמות הענק ולדוכני המרצ'נדייס. הם גילו שאי אפשר לעלות על במת ה"וומבלי" כשהמגפיים מלאים בוץ והחליטו לשפר את הסגנון. הבעיה היא שהם הלכו על המנוני אצטדיונים. חבל. בשביל זה יש את "קולדפליי. מ- Kings of Leon ציפיתי לעוד מאותו דבר, אלא שהדבר הזה נעלם, יחד עם רוחם של האחים אולמן שירדו מהספינה והשאירו את KOL לחפש את עצמם לבד בין הגלקסיות. על ההתחלה של Only by the night ברור שמשהו אחר, ולאו דווקא טוב, קרה להם. השיר הראשון Closer מתחיל עם אפקט רפטיטיבי של גיטרה ותיפוף מונוטוני ואחרי חצי דקה מייגעת מגיע הקול של כיילב. הקול אותו קול: צרוד, עייף, עושה טובה שהוא פותח את הפה – בקיצור, כל מה שתמיד משך אותי אצלם. אבל השיר לא שיר, המנגינה לא קיימת והתוצאה אפילו מרגיזה. בקטע השני Crawl, הם קצת מעלים את הרף וגם הסינגל Sex on fire מזכיר ימים טובים יותר, אבל משם והלאה הם חוזרים לאכזב. Use somebody אפילו מזכיר את "פוליס", אבל זו של תקופת Synchronicity וזה בטח לא יכול להיחשב כמחמאה. דיסק חדש עם אחד עשר שירים שמתוכם שניים הם בינוניים פלוס והשאר מינוס מינוס זה לא מה שחשבתי לקבל מהם לראש השנה. בעמוד שלהם ב myspace כיילב מספר שהוא לא ממש זוכר את תהליך הכתיבה של הדיסק החדש, כי רוב הזמן הוא היה על כדורי שינה. זה מורגש, השירים החדשים פשוט מרדימים. חבל, כי בפעם האחרונה שהוא שר על הרדמה מקומית, ב- Holly roller Novocaine מ- 2003 הוא היה רענן ומלהיב. אבל הפעם הכיילב נובח וכבר לא נושך. אני מקווה שבפעם הבאה יזרוק לנו עצם. אני קורא את מה שכתבתי לפני שאני מעלה לבלוג ואני שם לב שכשאני מתייחס ליצירה הקודמת שלהם, אני מדבר על אלבומים, וכשאני כותב על האחרון, אני קורא לו "דיסק". זה בטח לא מקרה. אבל מוקדם מדי להספיד את KOL. בלילה, כשהם יורידו את המגפיים, הם ייזכרו בביצות של נשוויל, טנסי, בקונפדרציה הדרומית, דגל המורדים ורוח הדיקסי – וזה יבוא להם טוב. יש להם עוד הרבה מה להגיד, וכיילב הוא זמר בליגה של ניל יאנג וברוס ספרינגסטין ולא ייקח הרבה זמן עד שהוא יחזור לנשוך. נכון שעכשיו אני מעדיף כל שיר של Gomez כשאני רוצה להאזין למשהו עם אינטגריטי, על פני האחרון של KOL, אבל אני כבר מחכה לאלבום הבא שלהם.

אין תגובות: