Rock against the Clock
אפשר להתייחס בזלזול, לקרוא להם דינוזאורים, להגיד שהם פתטיים ולבטל אותם בתור "חטיארים בדרכים". אבל תגידו מה שתגידו, כמה מאגדות הרוק שהגיע אלינו לאחרונה – וכאלה שבדרך, היו יכולות להרשות לעצמן לשבת באחוזה הפרטית ולשתות "דום פריניון" בין אוסף תקליטי הפלטינה.
לא מזמן קפצה אשרת קוטלר לראיין את 'דיפ פרפל' באיטליה לקראת ההופעה שלהם בארץ. "למה אתם בעצם לא פורשים"? שאלה אותם ברוב טאקט. רוג'ר גלובר, הבסיסיט, נתן בה מבט קוקני ואמר לה ש"ביום שנפרוש, נמות " והמתופף איאן פייס הוסיף: "או שנאסוף כמה חברים וננגן באיזה פאב, כל עוד אנחנו יכולים"
מה מונע מיאן אנדרסון להסתפק בספירת הדולרים מרשת בריכות הדגים המשגשגות שלו, או מאיגי פופ להתמכר לשם שינוי לפרישה שקטה? מה מביא את קית' ריצ'רדס לעלות לילה לילה לבמה בעיר אחרת יחד עם עוד ארבעה סטונ'ס שמספר שנותיהם המשותף עובר את השלוש מאות, במקום להישאר בטירה ולהמשיך להסניף בפרטיות את אפרו של אביו? מה גורם לבריאן פרי, רוד סטיוארט, פול מקרטני, אריק קלפטון, בי.בי קינג, רוברט פלאנט וג'ימי פייג, פוליס, רוג'ר ווטרס, דיוויד גילמור, פיט טאונסד ורוג'ר דולטרי ואחרים, שיכולים לשיר בלי בעיה "כשהייתי בן ששים וארבע", לצאת לסיבובי הופעות המתישים גם אמנים צעירים בהרבה, כשאחרים בגילם משחקים "רמי" במיאמי, או מתלוצצים עם רופאיהם? זה לא הכסף, ובטח לא הגרופ'יס. זה פשוט בעצמות. כי שכשאתה רוקיסט אמיתי, כזה שהתחיל לפני ארבעים וחמש שנה באיזה מועדון מעופש בקמדן טאון או בהמבורג או בעיר קטנה בארה"ב, אתה לא יכול להפסיק. אתה ממשיך להופיע עד שאתה לא יכול יותר, או כשנגמר לך הקול. עד אז אתה עושה עוד טור ועוד אחד.
נכון, התנאים הרבה יותר טובים, המטוסים הפרטיים מרווחים והדבר היחידי שארוך יותר מרשימת הערים בסיבוב, הוא פירוט הדרישות לפינוקים מאחורי הקלעים. אבל זו עדיין עבודה קשה ותובענית, הדורשת מהם להיות בשליטה, לתת את המכסימום ולספק את הסחורה ערב ערב במשך חודשים ארוכים. מבלי לאכזב את הצופה המקריח בן גילם בשורה השלישית שגדל על התקליט הראשון שלהם, או את הצעיר הדלוק המקפץ ביציע, שעדיין לא נולד כשיצאו מטיפול הגמילה הרביעי - ורק אתמול הוריד את השירים שלהם ל- אייפוד.
Too Old To Rock n’ Roll, Too Young To Die? עוד לא. מה בוער...
מה שמביא אותי לשאלה, איך משכנעים את אריק איינשטיין לצאת לסיבוב הופעות.
לא מזמן קפצה אשרת קוטלר לראיין את 'דיפ פרפל' באיטליה לקראת ההופעה שלהם בארץ. "למה אתם בעצם לא פורשים"? שאלה אותם ברוב טאקט. רוג'ר גלובר, הבסיסיט, נתן בה מבט קוקני ואמר לה ש"ביום שנפרוש, נמות " והמתופף איאן פייס הוסיף: "או שנאסוף כמה חברים וננגן באיזה פאב, כל עוד אנחנו יכולים"
מה מונע מיאן אנדרסון להסתפק בספירת הדולרים מרשת בריכות הדגים המשגשגות שלו, או מאיגי פופ להתמכר לשם שינוי לפרישה שקטה? מה מביא את קית' ריצ'רדס לעלות לילה לילה לבמה בעיר אחרת יחד עם עוד ארבעה סטונ'ס שמספר שנותיהם המשותף עובר את השלוש מאות, במקום להישאר בטירה ולהמשיך להסניף בפרטיות את אפרו של אביו? מה גורם לבריאן פרי, רוד סטיוארט, פול מקרטני, אריק קלפטון, בי.בי קינג, רוברט פלאנט וג'ימי פייג, פוליס, רוג'ר ווטרס, דיוויד גילמור, פיט טאונסד ורוג'ר דולטרי ואחרים, שיכולים לשיר בלי בעיה "כשהייתי בן ששים וארבע", לצאת לסיבובי הופעות המתישים גם אמנים צעירים בהרבה, כשאחרים בגילם משחקים "רמי" במיאמי, או מתלוצצים עם רופאיהם? זה לא הכסף, ובטח לא הגרופ'יס. זה פשוט בעצמות. כי שכשאתה רוקיסט אמיתי, כזה שהתחיל לפני ארבעים וחמש שנה באיזה מועדון מעופש בקמדן טאון או בהמבורג או בעיר קטנה בארה"ב, אתה לא יכול להפסיק. אתה ממשיך להופיע עד שאתה לא יכול יותר, או כשנגמר לך הקול. עד אז אתה עושה עוד טור ועוד אחד.
נכון, התנאים הרבה יותר טובים, המטוסים הפרטיים מרווחים והדבר היחידי שארוך יותר מרשימת הערים בסיבוב, הוא פירוט הדרישות לפינוקים מאחורי הקלעים. אבל זו עדיין עבודה קשה ותובענית, הדורשת מהם להיות בשליטה, לתת את המכסימום ולספק את הסחורה ערב ערב במשך חודשים ארוכים. מבלי לאכזב את הצופה המקריח בן גילם בשורה השלישית שגדל על התקליט הראשון שלהם, או את הצעיר הדלוק המקפץ ביציע, שעדיין לא נולד כשיצאו מטיפול הגמילה הרביעי - ורק אתמול הוריד את השירים שלהם ל- אייפוד.
Too Old To Rock n’ Roll, Too Young To Die? עוד לא. מה בוער...
מה שמביא אותי לשאלה, איך משכנעים את אריק איינשטיין לצאת לסיבוב הופעות.
תגובות