במדינת הגמדים

אני לא איזה מעריץ עיוור או חסיד שוטה של פול מקרטני. היצירה העכשווית שלו, מהנה ככל שהיא, לא מתקרבת למה שעשה בימי הביטלס. אבל בכל זאת, כמה מהשירים שהוא חיבר ושר, היוו את הפסקול של כמה תחנות בחיים שלי ושל לא מעט אנשים. לאיש יש רקורד מוזיקלי שאין להרבה אחרים. ב"ידיעות תל אביב" יש מי שחושבים אחרת: מתפרסמת שם אסופת הגיגים בנוגע להופעה המתוכננת שלו בארץ, תחת הכותרת: "אנחנו נשארים בבית". כל אחד זכאי לדעה משלו, וטעם מוזיקלי הוא עניין אישי. אני לא מצפה מאף אחד להיות בעל העדפות מוזיקליות זהות לשלי, ויכול להבין שיש כאלה שצמד המילים "לנון - מקרטני" מזיז להם פחות מ"גאטר טווינס", (למרות שאישית אני שומע בכיף את אלה וגם את אלה), ואין לי בעיה לקרוא טיעונים אמוציונלים או הסבר רציונלי למה לא ללכת להופעה של מקרטני. אבל כשקוראים את הרשימות בעמוד 59 ב"ידיעות תל אביב", המילה 'ליליפוט' קופצת לראש:

נעם גיל אומר על מקרטני ש"פעם חנון, תמיד חנון, ובשביל חנונים אני לא יוצא מהבית", ומוסיף: "כשאלוהים הוריד כריזמה על ליברפול...מקרטני היה בשיעור חלילית". כנראה שכשאלוהים הוריד קרתנות על תל אביב, היה מי שדאג לתפוש מקום בראש התור עוד בלילה שלפני. ויש עוד: "מקרטני הוא חביב האמהות ונותן מופע לכל המשפחה...אין לי כוונה ללכת להופעה ולקבל תצוגת תכלית של אדם שיוצר כבר יותר מ-45 שנה", אומר רונן כוכבי, שיצר כמה שנים עם ה'מרסדס בנד'. מיה סלע, שכמה דפים לפני זה מתפקדת על תקן גרופית של קלי דיל מ'הברידרס' בבית קפה בבוגרשוב ("קים לא באה"), על כפולת עמודים (ויש גם צילומים), חושבת שמקרטני היה ונשאר "מלודיסט חלקלק, ואולי נמוך מזה...אני לא מאמינה לו. הוא נקי מדי. מגולח מדי. עשיר מדי. הוא בידור מדי ובשביל בידור יש לי טלוויזיה". אכן, נמוך מזה. בקיצור פול, תגדל זקן, תפרע את הבגדים, תפשוט רגל ותתחיל לסרוג. אולי אז יהיה לך סיכוי אצל שלישיית חומה ומגדל. 'רבולבר'? 'האלבום הלבן'? סרג'נט פפר'? 'אבי רואוד'? הצחקתם אותם. נקודת האור היחידה בפולמוס, לטעמי, הוא משה מזרחי שאומר: "כל הספקנים, הציניקנים והמלעידים, הניחו בשקט את כלי המשחית. מדובר בפול מקרטני. האיש שהיה שם ועדיין כאן...אחת מאבני הדרך של תרבות המאה ה-20."
לא יכולתי להגיד את זה יותר טוב בעצמי.