יום שישי, 22 באוגוסט 2008

אסף אבידן והמוג'וס/ The Reckoning

בהיסטוריה הקצרה של הרוקנ'רול הישראלי, מעטים היוצרים שמצד אחד ייצרו כל כך הרבה באז, ומצד שני- הצליחו להביא לי את הנרווים ברמה שלא זכורה לי.
מה לא אמרו על אסף אבידן, שג'ניס ג'ופלין, לא פחות, שרה מהגרון שלו, שרוברט פלאנט יכול לפרוש, שיש לו קול שכמותו עוד לא נשמע.
האמת, אסף אבידן שר בקול ייחודי (אני לא סתם נמנע מלכתוב שיש לו קול ייחודי, ואגיע לזה בהמשך), אבל זה לדעתי ייחוד של גימיק. כזה שמחזיק שיר- שניים ואחר כך פשוט מנסר לך באוזניים. ברגע הראשון חשבתי: "וואו, מה זה הקול הזה? זה באמת גבר שר?" אבל אחרי שתפשתי את הפרינציפ, הבנתי שחוץ מרעש וצלצולים, אין כאן הרבה. נכון להיום, בעיני, אסף אבידן הוא "וואן טריק פוני". לאורך כל הדיסק הוא מפיק מפיו מין פאלצט צרוד, צורמני וחד מימדי, בלי ניואנסים, שגורם לך להביט לאחור, במחשבה שמישהו עומד שם ומשפשף ניירות זכוכית. ושלא תבינו אותי לא נכון. אני לא חושב שיוצר, סינגר-סונגרייטר, צריך להיות בעל קול זך ונעים כמו של אסתר עופרים. ממש לא. בוב דילן, טום וויטס, רוד סטיוארט, לואי ארמסטרונג, וכן, ג'ניס ג’ופלין - הם רק חלק מהאמנים שלא בורכו בקול "יפה" ונעים לאוזן , אבל השתמשו בו כדי ליצור ולהגיש שירים שהותירו חותם על דורות שלמים. איך הם עשו את זה, למרות, ואולי בגלל הקול המיוחד שלהם? הם שלטו בו. אצל אסף אבידן, נדמה לי שהקול שלו שולט בו ומתפרע בלי חשבון. אסף מצוטט כמי שהושפע מנינה סימון, אריקה באדו ולוריין היל. חבל, לדעתי, שלא לקח מהן גם את היכולת לשיר עם הנשמה. אבידן עוסק בדיבוב סרטים. ומדובבים כידוע, מפיקים מגרונם צלילים שאינם בהכרח הקול הטבעי שלהם, אלא עושים בו מניפולציה ויוצרים קולות שהם סוג של אפקט בהתאם לאופי הדמות שהם מדבבים. זה, בעיני, סיפור השירה של אסף אבידן וזו הבעיה הגדולה שלה. במשך כל הדיסק שלו הוא נותן את ההרגשה שהוא מתאמץ, משתדל ויוצא מגדרו כדי להפיק את אותו קול "מיוחד". בעצם, זה לא קול. זה אפקט. בשיר אחד או שניים בתקליט, ניכרת השפעה של לד זפלין, והיה מי שאמר שאסף שר כמו רוברט פלנט. הוא לא. הוא שר כמו שרוברט פלנט צורח. אבל רוברט פלנט לא צורח בלי הפסק. רוב הזמן רוברט פלנט שר, לפעמים הוא לוחש, לעתים הוא צועק – והוא ממש צורח רק כשזה מתבקש. כי ככה זה עם צרחות, צריך לצרוח אותן כדי להדגיש משהו. אם אתה עושה בהן שימוש תמידי, אתה מוציא מהן את כל הטעם. וזה חבל, כי ניכר בדיסק של אבידן שהוא באמת רוצה לתת את הנשמה, אבל לא ברור של מי. הלחנים בדיסק הם בעייתיים וגם רוב הטקסטים הם פוזה. אתה אוהב בלוז? למה שלא תוותר על כמה שירים חלשים ובמקומם תבצע כמה סטנדרטים מוכרים? במיוחד כשהמוג'וס מצטיינים בנגינה חדה, מלוכלכת במובן הטוב, עם אנרגיות רוק'נרול והרבה כשרון.
באמצע הדיסק. בקטע מספר 8 בדיסק, מתחבאת הפתעה, שהיא גם חידה וגם פתרון. הוא נקרא Phoenix is bornובמשך קצת יותר מדקה, אסף משמיע מן המהום בסגנון "הו הו הו הו", אבל מה שמעניין, זה שהוא עושה את זה בקול רגיל וגברי, בלי צרידות ובלי מניירות. פתאום מסתבר שיש לו קול אחר.
הדיסק נקרא The Reckoning שזה באנגלית סיכום, (עשיית) חשבון. עכשיו, כשהאלבום הראשון כבר מאחוריו, כדאי לדעתי לאסף אבידן לעשות רקונינג . אני מקווה בשבילו שבאלבום השני תהיה יותר מוסיקה ושבפעם הבאה יתאמץ ליצור משהו אישי. שנראה שמתחת לכל ההייפ הזה יש גם משמעות. בשביל לשמוע את ג'ניס, אשים על הפטפון תקליט שלה. בדיסק הבא של אסף אבידן, אני מצפה לשמוע אותו.

אין תגובות: